לרגל הסילבסטר הוזמנו ע"י קולגה של אשתי לבלות מס' ימים בבית החוף שברשותו."אתם חייבים להכיר את הכנסת האורחים הניו-זילנדית" אמר.
בנוסף שהו בבית החוף בתו ,בעלה וארבעת ילדיהם, וקולגה נוסף מסינגפור שהוזמן כמונו.
ארזנו בגדי ים ובגדי חוף ויצאנו לדרך. אחרי שעתיים של נסיעה בנופים המקסימים לכיוון צפון מזרח הגענו ל-RIVERSDALE, עיירת נופש חביבה. הבית מוקם על קו החוף כשמסביבו קיאקים, גלשנים, טרקטורון, ציוד דייג וצלילה. בחצר משחקים וצעצועים, בית עץ עם סולם חבלים ושני כלבי ויסלה.
המארח ואשתו קיבלו אותנו בחביבות, הראו לנו את החדרים, ארחו לנו סיבוב בבית, הציגו אותנו בפני בני המשפחה האחרים, השקו אותנו באלכוהול לסוגיו (מוטיב חוזר בתרבות הפנאי) ביררו לגבי תחביבי ספורט ים, העדפות מזון, פרשו בפנינו את אפשרויות הטיול והרביצה, אבל יותר מכל נתנו לנו הרגשה ביתית ונינוחה- אתם חלק מהמשפחה, הרגישו כבביתכם!!
וכך היה...
בבוקר קמים ויוצאים לבדוק על הטרקוטורון עם המלכודות והרשתות בים העלו שלל (לובסטרים- מעדן). בנוסף, שולים צדפות (אלו שקוטרן קטן מ-25 ס"מ מחזירים לים "כדי שגם לנכדים יהיה מה לאכול כשיגיעו עם ילדיהם בעתיד"), חוזרים לבית- ארוחת בוקר (הגריל כבר דולק בשביל ה-HAM), לוקחים ספר ותופסים פינה או שוקעים בשיחה או שיורדים לים עם קיאק או גלשן או עפיפון וכמה ילדים.
בצהריים ארוחת גבינות והרבה יין צונן וירקות, שנת צהריים (למי שלא נשאר עם הילדים- מנחשים??), ובערב הדגה מהבוקר מוגשת (אלכוהול כבר אמרתי?).
לאחר מספר מפגשים מאז הגענו ל-NZ חייב לציין שהקיווים סוגדים לסיפורי מסע וחוויות ממקומות רחוקים (והכל הרי די רחוק). הם אוהבים לספר ובעיקר לשמוע עד הפרטים הקטנים ביותר.
הם צנועים מאוד, אינם גנדרנים ומאוד רגישים וסקרנים לאחר ולתחושותיו.
אין להם פוזה- למען האמת, ההפך הוא הנכון, הם סולדים מזה!
ככה העברנו 2 ימים בבטלה וניתוק מוחלט, זוכים להמון חיבה והרגשה משפחתית רחבה שכנראה "קצת" חסרה מאז הגענו לכאן.
כשנפרדנו (כי פשוט "הפולניות" הציקה והרגשנו לא נעים...), כיוונתי את ההגה בין הגבעות, הכבשים והעיירות המנומנמות חזרה לבית- בטוח שהגענו למקום הנכון.
