מחליטים לצאת לדרך... (שימו לב להערות!!)
כן נכון, אז לפני כשלוש שנים התקבלה ההחלטה העקרונית והתחלנו ליזום ולחלק
משימות ביננו. נכון לאז, אשתי עבדה בחצי משרה, האנגלית שלה הייתה טובה משלי ואני
הייתי די עסוק מקצועית (רופא ומנהל מרפאה צעיר, מרפאה עצמאית בחלק מערבי השבוע,
ומדריך בקורס שהחל במתכונת חדשה).
קבענו שהיא תחל עם ה-IELTS ואני "אצטרף"
לדרך כחצי שנה מאוחר יותר, בנקודת זמן שנראתה ככזאת שתאפשר לי להשקיע יותר באנגלית
וללא הרבה מסיחים אחרים.
אחרי שעברה את ה-IELTS בניסיונה הראשון (התכוננה
כ-4 ח' לבחינה, בעיקר סופי שבוע ותרגול עם מורה פרטי כ-10 מפגשים), יצרה אשתי קשר
עם מס' סוכנויות ב-NZ וההצעות
החלו לזרום.
החלה שגרה קבועה של לפתוח את המייל כל בוקר כשקמים (מה לעשות הפרשי השעות), לעשות גוגל על
המקומות השונים מהן נשלחו הצעות העבודה, לעבור על התמונות, האטרקציות, תנאי המשרה, ובעיקר הייתי אומר- לפנטז!
היות ושנינו החזקנו במשרות טובות וניהלנו אורח חיים נוח היה לנו
ברור כי לא עוזבים לפני ששנינו מוצאים עבודה שהרי יש לנו המון מה להפסיד והדבר
האחרון שאנחנו רוצים זה לצאת קירחים מכאן ומכאן. לאור זאת, למעשה לא היה מה לדבר
על ראיונות וחוזים עד שלא אעבור את ה-IELTS ואדביק את "הפער" שאשתי יצרה.
( **הערתי- צריך להבין כי משפחה יכולה להתפרנס ברווחה ממשרה יחידה של
רופא כמפרנס יחיד, אך במידה ומחליטים לחפש משרות לשני ההורים אין טעם לפנות לסוכני השמה
לפני ששני בני הזוג עוברים את הבחינה מהסיבה הפשוטה שהיא גוררת חשיפה במקום העבודה
ואין טעם שתהיה בשלב מוקדם מדי).
ברגע שפנינו לסוכנים, נוצר הצורך לדווח למעסיקים (מכתבי המלצה- זוכרים?) והידיעה החלה להתפשט (בהתחלה
בין הקולגות ולאחר מכן הגיע הגם למטופלים שלנו עצמם). הודענו למעסיקים שכרגע אין
משהו קונקרטי, זו בהחלט שאיפה שאיננו יודעים אם תצא לפועל והבטחנו כי ברגע שתהיה
איזושהי התקדמות נדאג לעדכן מבעוד מועד ובהתראה ארוכה ככל שניתן.
אני התחלתי לשבת ולהשקיע באנגלית, אך בהחלט היה קשה לפנות לזה את הזמן
והאנרגיות... ניגשתי לבחינה מס' פעמים ולא הצלחתי לעבור. לשמחתי, למרות האכזבות
החוזרות, ראיתי מגמה מתמדת של שיפור וגם התחושה האישית (בעיקר עם המעבר ללימוד עם
המורה ב-SKYPE) הייתה שהאנגלית והביטחון בשימוש בה הולכים ומשתפרים.
אבל עדיין, לא הצלחתי לעבור והמציאות החלה להעיק. הרגשנו שאנחנו
מתחילים לעמוד במקום (אישית הרגשתי שאני "תוקע" את התהליך). אחרי הבחינה
הרביעית קיבלתי ביסוס לכך שהבעיה שלי בבחינה היא רק הדיבור (כלומר הביטחון העצמי).
קיבלתי 9 בשמיעה, 9 בקריאה, 7.5 בכתיבה ו-7 בדיבור (צריך 7.5). חצי נק' ארורה!!
זו הייתה נקודת מפנה- בידיעה שהדיבור ודאי ישתפר בארץ דוברת אנגלית
באופן המהיר ביותר, החלטנו שלא מחכים לי ומתקדמים לשלב הבא! אשתי תעבוד וכלכלית זה בהחלט יספיק, אני אדאג
לעניינים השוטפים ואלווה את הילדה בתקופה הראשונה בבי"ס, כשבמקביל אשקיע
באנגלית ואעבור את הבחינה ב-NZ. תוך ימים אחדים רצה הגורל והגיעו 2 הצעות עבודה
קורצות לאשתי מאזור וולינגטון.
(*הערתי- כרופא מהגר אתה מחויב ב"שנת פיקוח" מקצועית
ע"י בכיר מקומי. לא לכל המרפאות יש רופא עם הסמכה כזאת בצוות. בנוסף,
ב-NZ רופאי משפחה מבצעים הרבה פרוצדורות שאינן
הלחם והחמאה של הרופאים הישראלים ובעיקר כשמדור באזורים מרוחקים. תוסיפו לכך
שבמרפאה קטנה סביר שתהיה תלות רבה יותר במידה ותרצו לצאת לחופשה וכן שאנו זקוקים
לאזור שיהיה מיושב דיו על מנת לספק לי משרה עתידית והרי לכם כל הסיבות מדוע החלטנו
ללכת על אזור עירוני ולא לפנות לאקזוטיקה הפראית והמרוחקת שיש ל-NZ להציע, שלא לדבר על חשש מניתוק מוגזם מדי, צורך
בקרבה למרכזי תרבות עם תשתית חינוכית מודרנית לילדה).
שבועיים אחרי זה הרמנו כוסית אחרי חתימת החוזה מול המרפאה וידענו שזה
קורה ! אנחנו יוצאים לדרך !!
עדכנו את המעסיק שהייתה חתימה ויש תאריך התחלה- תחילת 10.2014
.
מרגע החתימה הזמן החל לקבל משמעות חדשה. יש דד ליין. המשימות היו
רבות:
אשתי התמקדה בקידום הרישום המקצועי- רישיון עבודה, ויזות.
אני התחלתי לארגן נושאים פיננסיים, רכבים, דירה. אפשר לומר שביא
התמקדה בלהתחבר ל-NZ ואני
בלהתנתק מישראל (לא פשוט כלל). במקביל החלה להיווצר העננה המשפחתית(לא אכנס לזה)
וכן המשכתי עם האנגלית ונרשמתי למועד נוסף של ה-IELTS.
בסופו של דבר רצה הגורל ולא ניגשתי לבחינה, והרי לכם סיפור:
כשבוע טרם הבחינה קבענו בדיקות רפואיות אצל דר' קופלר המוכר ע"י
ה-NZ לצורכי קבלת ויזות. אני מתנדב להיבדק ראשון
(תיק רפואי נקי). מתיישב על המיטה אצבעו על צווארי:
"יש לך גוש !"
"מה, איפה?"
"בצוואר, לא קשה לך לבלוע, לנשום?"
"לא!!! אין לי כלום!!!"
"יש. הנה תרגיש"
"לא מרגיש!"
"תחזור אלי אחרי US וחוות דעת אנדוקרינית (ב.
תריס)"
שוב מבואסים, והפעם מלאי חרדה. לפני שבועיים דמיינו טרקים באי הדרומי
וכעת אני חזק בקטע של צוואה.
תוך יום US, תוך יומיים FNA- גוש, 4 ס"מ, דרגת חשד לא נמוכה!
5 ימים מהבדיקה- ניתוח!
יומיים אח"כ, פתולוגיה- שפיר!!!, החלום חזר לחיים!!
אהה נכון, הלך ה-IELTS !! (קיבינימט- העיקר הבריאות ואיזה כיף לא לגשת
למה שהפך להיות מעיק במיוחד).
10 ימים אחרי הניתוח- אנחנו על המטוס להודו, חודש להתאוורר. כפי
שתכננו. RESET לנפש לפני
המעבר.
חוזרים לארץ.
3 שבועות אח"כ IELTS כי אין מה להפסיד- עברתי !!!!
כאלו החיים- כ"כ לא צפויים. העיקר הבריאות ובפרופורציות הנכונות.
(**הערתי- חייב להודות כי נכון להיום מחשיפה קצרה לאנגלית המקומית,
ממליץ מאוד לעשות ככל שניתן לעבור את הבחינה בארץ למי שבאמתחתו עוד קורטוב של סבלנות.
לא ציינתי, כי כרופא משפחה המועצה המדעית ה-NZ מאפשרת לך לשהות בחופשה ללא עבודה פרק
זמן של שנה אחת עד לתחילת העבודה כרופא בניו-זילנד. לרופאים להם "צינון"
של מעל שנה לא יינתן רישיון עבודה כרופא!! איני בקיא בנתונים לגבי רופאי בי"ח).
