כשנתיים טרם המעבר ישבנו על הספה בבית והחלטנו שהגיע הזמן לשינוי.
שנינו
חשנו שאנחנו חיים בסביבה מאוד מלחיצה, עוסקים במקצועות עם המון אחריות, בשגרת
עבודה מטורפת ומגדלים ילדה בבועה שעתידה להתנפץ.
סה"כ חיינו חיים מאוד נוחים, שנינו עם מקצוע מצוין, חשים סיפוק
"מהמטופל הבודד" ומרוויחים משכורות לא רעות בכלל, זוכים לעזרה רבה
מההורים, מוקפים בחברים וחיים את השגרה הקבועה שנעה בין עבודה לבית, עם מעט מאוד
זמן פנוי ואנרגיה להתפתחות אישית, מחוץ לרפואה ולמשפחה.
חברתית, החל לחלחל בנו
סוג של ייאוש מהמצב. חוסר האמונה בכוחנו לשנות ולהשפיע על הסובב הוביל אותנו לבחירה
באסקפיזם כדרך חיים.
 |
| שמורת TONGARIRO |
מתוך זה, צמח הרצון לעבור ולחיות בחברה שתספק לנו תחושת בטחון,
שלווה ועתיד מבטיח יותר לבתנו.
מקצועית, חיפשנו יעד בתנאים הבאים:
1.
שלא יכפה
עלינו תהליך קבלה מורכב שכולל בחינות מקצועיות.
NZ מגדירה
רופאים כמקצוע נדרש, מכירה בתואר הישראלי, אך לא בהתמחות ברפואת משפחה (בשאר
התחומים בהחלט מכירה במומחיות)-מה שאומר שעדיין ניתן לעבוד
כ-GP כמו רוב רופאי המשפחה במדינה, שלא כמו
באוסטרליה שם התנאים נוקשים יותר.
2.
שלא ידרוש שעות עבודה מרובות ויאפשר גמישות בהיקף המשרה (ה-BALANCE בכ"כ מקודש פה בנ"ז, בניגוד לאסכולה
האמריקאית, הקנדית והאוסטרלית).
אם נוסיף לכך את עניין ההסתגלות המהירה יותר עבורנו לשפה האנגלית, את
היותה של NZ חברה רב-תרבותית וסובלנית לזרים וכן את
העובדה שמדובר במדינה מדהימה ביופייה (מטורפים על outdoors, טיולים וטרקים), המקדשת
נושאים כמו אקולוגיה וחינוך, הרי שמדובר בבחירה טבעית.
יחד עם זאת, ברור כי החיסרון העיקרי שלה כיעד הינו המרחק הרב מהמשפחה,
מהחברים ומישראל, אך בעידן הטכנולוגי של היום העניין הופך קל יותר ולאותו ריחוק
מענייניו הבוערים של המזרח התיכון יש לא מעט יתרונות...
בקיצור, תקענו דגל על המפה
וסיכמנו שלמחרת היום נתחיל לבדוק את העניין או ליתר דיוק- לגלגל את "כדור
השלג".
