The 20 best places to live (with a whale twist)

LIFE

 

The 20 best places to live overseas

• Brittany Fowler
 
• Oct. 16, 2015, 11:54 AM
• 2,239,313
 
• 2

HSBCA map of the most attractive countries for expats. Size corresponds to ranking.

Tired of your old job? Looking for a new environment? There are many reasons to leave your home country in search of greener pastures, but picking where to go can be an overwhelming decision. Job opportunities, salary, quality of life, safety, and childcare are just a few of the factors to consider.

For those looking to make the move, HSBC's annual Expat Explorer survey is an excellent resource. The survey ranks the top countries based on experience, economics, and raising children abroad, with subcategories for each group — and a lot can change in a year.

Last year's number one, Switzerland, dropped to 10, India jumped way back from nine to 17, and new countries entered the top 20 ranking.

Keep scrolling to see which countries stole the top spots, and maybe find a place to make a fresh start.

Harrison Jacobs contributed to an earlier version of this post. 

View As:  One Page Slides

20. Malaysia

Shutterstock/zhu difeng

Adventurous and social expats are likely to head to Malaysia. Sixty-three percent say their greater disposable income and better work/life balance give them time and money for a social life.

Those who make the move seem to love it, with expats in Malaysia scoring highly for making friends. 

The country is only middle of the pack, however, in economic measures and raising children abroad. The quality of childcare is not good, but 60% of parents do feel the overall quality of life is better for their children. 

19. Mexico

Flickr/iivangm

According to one expat, "If you love color, noise, laughter, history, culture, you'll love Mexico." Those who moved to Mexico acclimated themselves with the culture and lifestyle quicker than other countries. 

After only two years, 76% of expats claim the country feels like home, compared to the 62% global average. No surprise: 82% enjoy the Mexican cuisine.

However, the country ranked below average for career progression and financial benefits, despite its high ranking for overall experience. 

18. Czech Republic

Flickr/romanboed

Although expats found family integration here to be difficult, the cost of raising children is ranked fourth out of all the countries. 

According to HSBC, Czech Republic is one of Central Europe's most industrialized economies, making it a prime spot for international foreign investment. The country also ranks high in work-life balance. 

The country's high standard of healthcare puts it in the top 10 compared to other countries.  

17. India

wili_hybrid / Flickr

Down from ninth place in 2014, India remains a rising economic superpower, drawing many expats to seek new business opportunities and career options.

People are attracted to its cheap cost of living and family-focused culture. India ranks ninth in raising children abroad thanks to its high quality of childcare and education.

The country is no slouch on the social scene either, ranking eighth in social life, sixth in making local friends, and fourth for culture. "While you are walking in the street in India, you will be amazed by their culture and hospitality," an expat told HSBC.

16. United States

Flickr/philroeder

As the world's largest economic power, expats are attracted to the US for financial freedom, career growth, and a sound family life, according to HSBC. 

Ranking third for career progression and fourth for entrepreneurship, we can see the appeal. 

The cost of living is dependent on the city, with New York, San Francisco, and Los Angeles being the most expensive. But many stay in the US for its high quality of life, and 61% of parents see the US as being more suitable for raising children. 

15. Russia

Shutterstock.com

Russia seems like a fun place to live, with high scores for entertainment, work-life balance, social life, making local friends (first!), and more. 

Despite high salaries, the cost of living in Russia is expensive. The quality of childcare and education is good but, again, expensive — the country ranks second in school quality. 

HSBC recommends putting forth an effort to learn the language and the Cyrillian alphabet to better acclimate yourself. 

14. Oman

Jose Alonso/Flickr

Oman has a high standard of living, ranking second for disposable income and fourth for work-life balance. Its bursting with gourmet restaurants, shopping opportunities, and traditional markets called souks.

The economy is strong, especially for expats, and ranks ninth for economics. Oil remains as Oman's biggest industry, with agriculture, fishing, and tourism on the rise. 

If you plan to raise a family, be warned. The country ranks poorly for raising children abroad, ranking middle of the pack or near the bottom for all measures in that category. 

13. Spain

Flickr/budellison

Despite its poor economy rankings, HSBC says Spain continues to be a popular expat destination.

And rightfully so — it's ranked second for experience and fourth for raising a family. Did we mention it's number one for social life?

The global financial crisis hit Spain hard, and unemployment remains high. A large portion of expats run their own business, according to HSBC. "I have lived in the south of Spain for seven years and I love it. The pace of life, the weather, the people, everything," said one expat.

12. Netherlands

Flickr/bertkaufmann

The Netherlands ranked high in overall quality of life, schooling, and No. 1 one for job security, making it a prime place to raise a family.

Backed by a strong economy, expats seek out the Netherlands for its employment opportunities and working conditions. It is ranked fifth for work-life balance, with food processing, chemicals, gas, and oil as major industries. 

11. Hong Kong

Phaitoon Sutunyawatchai / Shutterstock.com

Hong Kong is fairly independent from mainland China and maintains its own currency and set of laws. Expats tend to have high salaries and large amounts of disposable income, and it's ranked first for career progression.

In addition, there's a thriving social scene for expats (third for social life!), and 65% enjoy the local cuisine.

Expats may have to get used to less space than they had at home, though. Hong Kong is one of the most expensive and densely populated cities in the world. Expats also have to work very hard here, as the work-life balance swings more toward work. 

10. Switzerland (huge jump from 1!)

Flickr/Guillaume Baviere

Despite its drop from first place overall, Switzerland still ranks first in economics. 

Almost a third of expats earn more than $200,000. Of course, high salaries are necessary because everything is more expensive, including rental costs and living expenses.

Switzerland is ranked fourth for quality of life, most likely due to its gorgeous scenery, skiing in the Alps, mouth-watering food, and incredible chocolate.

9. United Arab Emirates

screenshot via NBC News

The UAE continues to offer many high-paying jobs for expats, with an average salary of over $124,000. While there is a high cost of living, the quality of life is solid, with plenty of delicious restaurants and world-famous shopping malls. 

Expat children are not permitted to attend public schools, but there are various international schools. Unfortunately, space is limited, forcing parents to start the enrollment process early. 

The culture is dramatically different from the west. Islamic traditions and ideals make the country very conservative, with strict rules for public conduct. The language is difficult for many expats, who have trouble making local friends and integrating into the community.

8. Taiwan

Wikimedia Commons

HSBC sums it up succinctly: "Taiwan has a lot to offer expats — a vibrant culture, sparkling seas, and a cosmopolitan capital."

Taiwan stands out for how well expats integrate into local life and how much they enjoy the culture, including the country's famous night markets and celebrations such as the Lunar New Year and Ghost Festival. Seventy percent of expats are satisfied with their social life here. 

Expats were most unhappy with the country's work-life balance, school quality, and childcare.

7. Australia

Getty Images/Michael Dunning

Australia scores high in assimilation, work-life balance, and other experiential aspects. These more than make up for the decent economic scores and a few other downsides, like its expensive cost of living and the quality of childcare.

Expats enjoy a relaxed and often informal work atmosphere, but respect and professionalism are still practiced. 

6. Canada

Flickr/Nicolas

Canada is a great destination for expats who want to be integrated into their new culture. More than half of expats report that it is easy to make local friends, and 75% note the ease of integrating into the local community. 

Housing, quality of life, and career progression all rank highly.

Expats are fairly sour about work-life balance and disposable income, but they can rest easy knowing their kids are doing well. Canada is in the top 10 for family destinations, with access to high-quality education, healthcare, and a low crime rate. “I love Canada and its people! I felt welcomed from the very beginning,” one expat told HSBC.

5. Germany

Wikimedia

Germany is one of the top five places in the world for expats raising kids, with 82% of expats expressing confidence with the local economy.

It is also considered an extremely safe place to live with a very stable political system and low crime. Sixty-six percent say Germany is safer than their home country.

On the flip side, expats in Germany struggle to deal with the high cost of living and complain about the social life.

4. Bahrain

Robert Johnson — Business Insider

According to HSBC, "People are drawn to Bahrain for its exciting career prospects and laid-back lifestyle." The country is ideal for expats looking to submerge themselves into the culture, ranking seventh for making new friends. 

Bahrain ranks seventh in experience and eighth in economics. The country comes in at third place in both disposable income and work/life balance. It's also a great place for families, with 54% of expats saying the quality of life for their children is better.

3. Sweden

Flickr/tsaiproject

Sweden is the number one country for expats to raise a family. It takes first in both childcare quality and overall childcare cost.

Sweden's stable economy is also one of its strong points, ranking first in both job security and work/life balance. The country boasts beautiful Scandinavian forests and lakes, a good quality of life, and affordable healthcare.

But expats must also consider the high taxes, costly living expenses, and difficulties finding accommodation. According to HSBC, "Sweden prides itself on being environmentally friendly and balancing financial stability with the well being of its people."

2. New Zealand

Tourism New Zealand

New Zealand has a relatively low crime rate, according to the US State Department, and HSBC named it the best place for bringing up confident, well-rounded kids.

Ranked number one for experience, the government seems eager to recruit expats. Seventy-seven percent of expats feel their quality of life is better in New Zealand, earning it a gold for the category.

What keeps it at No. 2 is its economics. New Zealand ranked low for expat disposable income and wage growth.

1. Singapore

surassawadee / Shutterstock.com

Ranking second in economics and third in both experience and family, Singapore is the most desirable place for expats. "One of the cleanest and safest cities in the world, Singapore is a multicultural hub that’s worked hard to earn its place among the thriving Asian Tiger economies,” HSBC declares.

The country is ranked first in school quality. In fact, in 2012, British education minister Michael Gove suggested that Britain adopt a similar system to Singapore's.

But to make it in Singapore, you have to be career-driven; the country scored extremely low for work-life balance. And while 65% have more disposable income, Singapore is one of the most expensive cities. 

Another uncomfortable aspect is the government's control of local media.

and some photos from whales saving course with Project Jonah :

In

An interesting NYT SundayReview By ROBERT M. WACHTER - Another reason to work as a GP in NZ

How Measurement Fails Doctors and 

 Teachers

By ROBERT M. WACHTERJAN. 16, 2016

TWO of our most vital industries, health care and education, have become increasingly subjected to metrics and measurements. Of course, we need to hold professionals accountable. But the focus on numbers has gone too far. We’re hitting the targets, but missing the point.

Through the 20th century, we adopted a hands-off approach, assuming that the pros knew best. Most experts believed that the ideal “products” — healthy patients and well-educated kids — were too strongly influenced by uncontrollable variables (the sickness of the patient, the intellectual capacity of the student) and were too complex to be judged by the measures we use for other industries.

By the early 2000s, as evidence mounted that both fields were producing mediocre outcomes at unsustainable costs, the pressure for measurement became irresistible. In health care, we saw hundreds of thousands of deaths from medical errors, poor coordination of care and backbreaking costs. In education, it became clear that our schools were lagging behind those in other countries.

So in came the consultants and out came the yardsticks. In health care, we applied metrics to outcomes and processes. Did the doctor document that she gave the patient a flu shot? That she counseled the patient about smoking? In education, of course, the preoccupation became student test scores.

All of this began innocently enough. But the measurement fad has spun out of control. There are so many different hospital ratings that more than 1,600 medical centers can now lay claim to being included on a “top 100,” “honor roll,” grade “A” or “best” hospitals list. Burnout rates for doctors top 50 percent, far higher than other professions. A 2013 study found that the electronic health record was a dominant culprit. Another 2013 study found that emergency room doctors clicked a mouse 4,000 times during a 10-hour shift. The computer systems have become the dark force behind quality measures.

Education is experiencing its own version of measurement fatigue. Educators complain that the focus on student test performance comes at the expense of learning. Art, music and physical education have withered, because, really, why bother if they’re not on the test?

At first, the pushback from doctors and teachers was dismissed as whining from entitled and entrenched guilds spoiled by generations of unfettered autonomy. It was natural, went the thinking, that these professionals would resist the scrutiny and discipline of performance assessment. Of course, this interpretation was partly right.

But the objections became harder to dismiss as evidence mounted that even superb and motivated professionals had come to believe that the boatloads of measures, and the incentives to “look good,” had led them to turn away from the essence of their work. In medicine, doctors no longer made eye contact with patients as they clicked away. In education, even parents who favored more testing around Common Core standards worried about the damaging influence of all the exams.

Even some of the measurement behemoths are now voicing second thoughts. Last fall, the Joint Commission, the major accreditor of American hospitals, announced that it was suspending its annual rating of hospitals. At the same time, alarmed by the amount of time that testing robbed from instruction, the Obama administration called for new limits on student testing. Last week, Andy Slavitt, Medicare’s acting administrator, announced the end of a program that tied Medicare payments to a long list of measures related to the use of electronic health records. “We have to get the hearts and minds of physicians back,” said Mr. Slavitt. “I think we’ve lost them.”

Thoughtful and limited assessment can be effective in motivating improvements and innovations, and in weeding out the rare but disproportionately destructive bad apples.

But in creating a measurement and accountability system, we need to tone down the fervor and think harder about the unanticipated consequences.

Measurement cannot go away, but it needs to be scaled back and allowed to mature. We need more targeted measures, ones that have been vetted to ensure that they really matter. In medicine, for example, measuring the rates of certain hospital-acquired infections has led to a greater emphasis on prevention and has most likely saved lives. On the other hand, measuring whether doctors documented that they provided discharge instructions to heart failure or asthma patients at the end of their hospital stay sounds good, but turns out to be an exercise in futile box-checking, and should be jettisoned.

We also need more research on quality measurement and comparing different patient populations. The only way to understand whether a high mortality rate, or dropout rate, represents poor performance is to adequately appreciate all of the factors that contribute to these outcomes — physical and mental, social and environmental — and adjust for them. It’s like adjusting for the degree of difficulty when judging an Olympic diver. We’re getting better at this, but we’re not good enough.

Most important, we need to fully appreciate the burden that measurement places on professionals, and minimize it. In health care, some of this will come through advances in natural language processing, which may ultimately allow us to assess the quality of care by having computers “read” the doctor’s note, obviating the need for all the box-checking. In both fields, simulation, video review and peer coaching hold promise.

Whatever we do, we have to ask our clinicians and teachers whether measurement is working, and truly listen when they tell us that it isn’t. Today, that is precisely what they’re saying.

Avedis Donabedian, a professor at the University of Michigan’s School of Public Health, was a towering figure in the field of quality measurement. He developed what is known as Donabedian’s triad, which states that quality can be measured by looking at outcomes (how the subjects fared), processes (what was done) and structures (how the work was organized). In 2000, shortly before he died, he was asked about his view of quality. What this hard-nosed scientist answered is shocking at first, then somehow seems obvious.

“The secret of quality is love,” he said.

Our businesslike efforts to measure and improve quality are now blocking the altruism, indeed the love, that motivates people to enter the helping professions. While we’re figuring out how to get better, we need to tread more lightly in assessing the work of the professionals who practice in our most human and sacred fields.

Robert M. Wachter is a professor and the interim chairman of the department of medicine at the University of California, San Francisco, and the author of “The Digital Doctor: Hope, Hype, and Harm at the Dawn of Medicine’s Computer Age.”

*** בהשוואה לישראל, המצב בנ"ז בכל מה שקשור למדדי איכות עדיין בחיתוליו. לא מציקים כלל! מודדים שיעורי התחסנות/הפסקת עישון/וחישוב סיכון CVD. משאיר המון מקום לתקשורת וחמלה אל מול המטופל. רק שלא יישתנו.

Photo

So...how much GPs earn in NZ? NZ DOCTORS article 23.11.15

אז אחת השאלות המרכזיות היא מרכיב השכר לרופא משפחה בנ"ז.

המאמר הבא עושה סדר ומביא סטטיסטיקות עדכניות

סלחו לי על האיכות אך מדובר במגזין כרום המזכיר לי בגודלו את עיתון "הארץ"

כך שזה המיטב שהצלחתי להפיק מהסורק.

Who cares as long as you can afford its nature (Mt Arthur & Nelson Lakes/Mt Robert trail):

מאמר במגזין הרפואי NZDOCTORS מה- 11.11.15

 עיקרו, פניה נרגשת לקולגות לשקול שלא למהר ולפרוש.
המסר מבחינתנו: צפי לפרישה מאסיבית של GP בעשור הקרוב - במילים אחרות, לא יחסרו משרות ואפשרויות. 

הצעות עבודה לדוגמא, חברת medrecruit

הי

מצרף הצעות עבודה עדכניות לדוגמא, לרופאי משפחה,  כפי שפרסמה היום חברת ההשמה הרפואית medrecruit

מעלה את הלינק כדי שתוכלו להתרשם מהיקף המשרות, הגיוון ביעדים וספקטרום השכר.

לפני שאתם נכנסים/ות קצת פרשנות: 

locum- הכוונה למשרה זמנית וקצובה. הלוקום הוא רופא עצמאי אשר "תופס מרחב" איזורי ומשמש כרופא מחליף במרפאות השונות באיזור. נוהגים להשתכר מעט יותר מהרופאים הקבועים אך אינם זוכים להטבות דוגמת ביטוח רפואי אישי,ביטוח מקצועי, תקציב השתלמויות, הפרשה ל-kiwisaver (סוג של פנסית מנהלים), ימי חופש וימי מחלה.

**משרות ה-LOCUM אינן רלוונטיות לרופאי משפחה שטרם היגרו ועברו את "שנת הפיקוח" הראשונה המתחייבת עד לקבלת הרשיון המקצועי הקבוע.

בקיצור, התרשמו ממשרות ה-PERMANENT בהן השכר המוצג הוא שנתי עבור משרה של 40 שעות שבועיות.

SESSION של עבודה >>> הכוונה ל-4 שעות (3 פרונטליות + 1 ניירת). השכר המוצג אינו כולל את ההטבות המצויינות בסעיף ה-LOCUM.

http://us6.campaign-archive2.com/?u=73de1d07ad328436ab3c03911&id=302151103b&e=abfdab101f

**אין לי כל נסיון אישי אל מול החברה הנ"ל, פשוט מקבל מהם מייל אחת לשבועיים עם הצעות שכאלו.

שיהיה בהצלחה חברים  

המלצה על סוכנות ניו-זילנדית המשלבת השמה, ייעוץ הגירה וליווי כוללני עבור כל המקצועות (לאו דווקא רפואה)

המלצה חמה על סוכנות ניו-זילנדית המשלבת ייעוץ הגירה והשמה מקצועית.
היתרונות: מקצועיות (מדובר על יועץ הגירה מקומי מורשה), השמה רב-תחומית (כולל הכנה לראיון העבודה המקומי), ודאגה למכלול מרכיבי ההגירה פרט להשמה המקצועית.
*גילוי נאות- ידידה ישראלית קרובה משתייכת לסוכנות.

http://qlnz.co.nz

לרופאי בתי חולים, סטודנטים לרפואה, מתמחי רפואת המשפחה, לעוסקים במקצועות הסיעוד, הפרא רפואה ולשאר מקצועות בכלל.

לרופאי בתי חולים, מתמחים ברפואת משפחה, מקצועות הסיעוד, הפרא-רפואה ולשאר מקצועות בכלל

Mount Taranaki

מאז הגענו לנ"ז פונים אלי לא מעט רופאים מומחים או בשלבי התמחות בבקשה למידע בעניין ההגירה. 

לאור זאת, חשוב לי להדגיש כי הידע שלי בנוגע לאפשרויותיהם הינו מוגבל. חשוב לי גם להדגיש שאין לי כל אינטרס משני פרט לרצון לעזור (ולכן סלחו לי, ואנא תקנו אותי, אם בדיעבד פרסמתי מידע שגוי).

פסטיבל WOMAD בטארנאקי

BBB כמובן!

כמה טיפים ונקודות בכל זאת מנסיוני האישי לאחר יותר משנתיים של עבודה כאן:

היות וניו-זילנד מתאפיינת במערכת רפואית המתבססת בעיקר על רופאי משפחה עם מספר מועט של בתי חולים, הרי שמרבית הביקוש לכח עבודה רפואי הינו מקרב רופאי המשפחה, להוציא פסיכיאטרים (ולאחרונה גם רופאי גסטרות, דצמבר 2016).

רופאי משפחה - אתם מוצר נדרש ביותר כאן. חוד החנית!!! כאן תוכלו ליישם את כל הכישורים שצברתם ולהתפתח לכל כיוון אליו אתם שואפים. 

לא פחות מכך!! 

רופאי בתי חולים:
*מרבית הרופאים המומחים הצעירים עובדים במסגרת בתי החולים. ישנם רופאים מומחים בקהילה אך הם ברובם רופאים ותיקים ובעלי מוניטין אשר הקימו פרקטיקה פרטית בעמל רב.
*בנ"ז אין רופאי ילדים בקהילה ורופא ילדים עובד בבתי חולים כיועץ על לרופאי המשפחה המטפלים בילדי הקהילה ("התמחויות על" בילדים אינן שכיחות ולכן גם הביקוש למומחי על מוגבל יחסית).
*שלא כמו בארץ, בניו-זילנד פנימאים ומומחים אחרים יתקשו (בלשון המעטה) למצוא עבודה כרופאי משפחה.
*המלצתי לרופאים מומחים: פנו לסוכנויות השמה רפואיות והתעניינו בביקוש בתחום הספציפי שלכם:
כאמור, OCHRE, MEDRECRUIT, IMR
עלו מולי ב-LINKEDIN ואשמח לקשר אותכם עם הסוכנים המקומיים פה (כל החברות אגב פעילות גם באוסטרליה וייתכן ומשם תגיע ההצעה). אזכיר שוב כי חברות ההשמה הרפואיות אינן גובות ממכם כסף אלא מהמעסיק שעבורו הן מוצאות את הרופא המתאים. הן גם דואגות ללוות אותכם בכל ענייני הרישוי וההגירה.
עד כה נתקלתי ברופאי ילדים, פנימאים, אא״ג (אפשרי אבל לרוב תחת חוזה כובל מבחינת רפואה פרטית)- לכולם היה קשה מאוד עד בלתי אפשרי למצוא הצעות עבודה.
**לסטודנטים לרפואה ולמתמחים בתחילת דרכם:
בניגוד לישראל, היוקרה, תנאי העבודה, התגמול הכספי ומעל הכל (כמהגרים)- הביקוש לרופאי משפחה הוא עצום!!
זוהי הדרך הקלה ביותר by far להגר לנ״ז.
עם הגיעכם כרופאים מומחים(לאחר סיום התמחות בארץ +2-3 שנות עבודה מעשית), תוכלו להמשיך ולהתפתח:
א. להשלים תואר מומחה ברפואת משפחה בנ״ז (יאפשר לכם להגר לאוסטרליה ולהחזיק פרקטיקה פרטית בנ״ז).
ב. להכנס כשותף לפרקטיקה פרטית.
ג. לפתח תחומי עניין מקצועיים- מרפאת עור/ מרפאה מוסקולוסקלטלית וכיוצ״ב.
ד. להנות מהשלושה והזמן החופשי לצד הרפואה.
**ניתן לאחר השלמת לימודי רפואה בישראל/בחו״ל להגיע לנ״ז ישירות למסלול התמחות ברפואת משפחה. אין לי הרבה מידע באשר למסלול זה.

פסטיבל Cuba Dupa בוולינגטון

מתמחים ברפואת משפחה:

הניו-זילנדים מחפשים רופאי משפחה עם נסיון קליני מוכח, כלומר רופאי משפחה מומחים ורצוי עם מספר שנות עבודה מעשית כמומחים (זה נדרש עבור ההכרה המקצועית שלכם במועצה המדעית המקומית, לקבלת רשיון עבודה). לאור זאת, מציע למתמחים ברפואת משפחה להתאזר בסבלנות, לצבור מיומנויות קליניות רחבות  (ההתמחות בארץ מצויינת עבור זה. עיקר הדגש הוא על גניקולוגיה, ילדים, אורטופדיה/רפואה מוסקולוסקלטלית(IMS) ועור). 

לאחר קבלת תואר המומחה, המתינו שנה והסתגלו למציאות העבודה כרופא משפחה בישראל ואז התחילו לפעול במישור של מבחן ה- IELTS. מרגע קבלת הציון המיוחל יש לכם שנתיים לממש את המעבר.
* ייתכן וניתן לעשות/להשלים התמחות ברפואת משפחה בנ"ז, אך העניין כרוך ככל הנראה בעלויות גדולות ואיני בקיא בהתנהלות מול רשויות ההגירה בנתיב שכזה.

מקצועות הסיעוד: 
 לצערי, אין לי כל מידע שיוכל לתרום לכם מקצועית. למיטב ידיעתי התנאים להגירת אחיות הוחמרו בשנים האחרונות.  מכיר אחות ישראלית העובדת באוקלנד שתוכל לתרום לכם רבות. עלו מולי בפרטי ואקשר בינכם.

לכל הנ"ל ולעוסקים בכל מקצוע אשר יהיה:
ממליץ מאוד להיכנס בפייסבוק לקב' : "שלום ניו זילנד" .
מדובר על קבוצה לישראלים שהיגרו או כאלה הנמצאים בשלבי הגירה לפה.
תוכלו למצוא שם לא מעט מידע, טיפים והרבה רצון טוב לעזור במציאת עבודה בדרך להשלמת המעבר לכאן.

בהצלחה

המייל האישי שלי אגב הוא: usteinfeld@gmail.com

התמונות הפעם ברוח הפסטיבלים עם קריצה קטנה למי שזה עתה הגיע 

תחילת עבודה - רופא משפחה בניו זילנד, רשמים.

תחילת עבודה כרופא משפחה- רשמים

אחרי כמעט חודשיים של עבודה במרפאה אני רוצה לשתף קצת על שגרת העבודה פה בניו-זילנד כרופא משפחה. חייב לסייג ולומר שקיים שוני רב בין מרפאות שונות (יש עמוסות יותר ופחות, יש בבעלות פרטית ובבעלות ארגונית, יש גדולות ויש קטנות ויש כמובן מספר דרכים להסתכל על המציאות ושלי לפרקים אינה מפוכחת דייה).

כמובן שזכיתי לחפיפה מסודרת בת כחודש ימים טרם ההתחלה (למי שעיין בפוסטים קודמים אחרי החפיפה יציאתי לחל"ת ושבתי לעבודה סדירה לפני כחודשיים עם שובה של בתי לתחילת שנת הלימודים).

מסגרת העבודה כזכור: משרה מלאה, 32 שעות שבועיות. 3 ימים מלאים בשבוע 09:00-17:00, יומיים קצרים 09:00-13:00.  ססיית עבודה פה היא בת 4 שעות  (3 פרונטליות, שעה אדמיניסטרציה), לא כולל הפסקות מובנות של 15 דק' לפי בקשתך במהלך 3 השעות. אין דחופים, אין מתפרצים, העבודה היא עם תורים בלבד.

ישנה "תורנות טריאג'" במהלכה רופא אחד מקבל את המקרים הדחופים לאותו בוקר במשך 2-3 השעות הראשונות של הבוקר- אישית מאוד אוהב את זה (הרבה ילדים, מקרי טראומה קלים, ומחלות חריפות. בפועל האחיות פותרות את הרוב לבדן ויוצא לראות כ3-5 מקרים במהלך אותו פרק הזמן המנוצל גם הוא לאדמיניסטרציה). כל ביקור עולה למטופל כסף, כולל ביקור אחות. אם נקראת לייעץ לאחות בחדרה במהלך מפגש שלה עם מטופל, הרי שבסוף המפגש המטופל יחוייב עבור בדיקת אחות+בדיקת רופא. חלק מהמטופלים מעדיפים מפגש אחות על מפגש רופא משיקולים כספיים.

לגבי חופשות, בלת"מים וכיוצ"ב- אין שום בעיה, הכל מאושר וזוכה להבנה, יש רשימה של רופאים מחליפים בגיל הפנסיה שיישמחו להגיע להחליף.

התחלתי בחששות רבות. פעם ראשונה זה שנים מאז היותי רופא שאני נדרש לתפקד במערכת כ"כ זרה ללא היתרון היחסי שלי- התקשורת הבינאישית שמהווה כלי מרכזי ברפואת משפחה. התרבות הזרה, השפה, הסלנג כל אלה הרתיעו אותי מאוד. איך אעשה JOINING מוצלח? כיצד אקדם "חוזה טיפולי"?

נוסף על כך ידעתי מזוגתי שאיני עומד ללקק דבש בכל הקשור לשמות של תרופות, התוויות ונהלים אדמיניסטרטיבים (המערכת הסוציאלית פה מדהימה במגוון שירותיה אך עמוסה לעייפה בטפסים). למדתי בחפיפה כי המערכת הממוחשבת MEDTECH32  אינה ידידותית כלל אף לרופאים ותיקים.

בסופו של דבר התאריך הגיע, חנטתי עצמי בחולצה מכופתרת עד הכפתור העליון, חולצה במכנס, חגורה ונעליים מוריקות (בקהילה אין צורך בעניבה למזלי) וקפצתי למים...

ומן הרגע הראשון פשוט נהניתי.

החרדות נשארו בחנייה. במציאות, קיבלתי בתחילה יומיים של 30 דק' למטופל (ניצלתי את מלוא הזמן). אחרי זה זה ירד ל-15 דק' (זוגתי עד לאחרונה קיבלה 20 דק', משך 5 ח'), אך זה לא העניין.

נכון, הכל שונה ויש צורך לבצע התאמות וללמוד נהלים חדשים, אך במסגרת הקיימת איני נתון בסטרס תמידי, אין עומס לא צפוי, והמטופלים מנומסים ואדיבים.

יש במרפאתי 9 אחיות על 3500 מטופלים!! הן עושות את ההבדל. הן זמינות לקבלת משימות ולביצוען. ביצוע מדדי איכות קיים גם ב-NZ אבל אין זה מעניינו של הרופא. האחיות עוסקות בכך והן לא שחוקות כי הן רבות במספרן (הן לא לוקחות דמים, הן עסוקות בתת נושאים כמו נשים/ילדים/ גריאטריה/סוכרת וכיוצ"ב).

המטופלים מגיעים לחדר ההמתנה, מודיעים על נוכחותם לפקידה. מרגע זה מופיעים על המחשב שלי. אני יוצא לקבלם בלחיצת יד ובברכה ומלווה אותם לחדרי. 15 דק' במהלכן יש מודעות מלאה לזמן המפגש המוגבל מבחינת שני הצדדים.

מגוון התרופות המסובסדות פה הוא מאוד מצומצם, אין פה מריבות על איכות הסטטין או על טיב האנלגטיקה. בכלל נראה שסף הכאב פה גבוה יותר. אקמול היא תרופה לכל דבר ו-90 מהמטופלים מסתדרים איתה יופי! שם המשחק פה זה האם התרופה מסובסדת או לא? מטופל לא ייקנה תרופה יקרה גם אם היא מוכחת כיעילה יותר (רק הנפקת מרשם כרוני עולה 15 דולר). אגב, עד כה נתקלתי בתועמלן אחד. כרופא, הרבה פחות כאבי ראש (התרופות המסובסדות צבועות בירוק, כשעל המסך יש לכל היותר 1-3 תכשירים מסובסדים וזהו!!).

קצת על מע' הבריאות: המערכת הציבורית פה שונה מאוד מזו שבארץ. יש ביטוח ציבורי בסיסי. הוא מבוסס על רופאי המשפחה (אין רופאי ילדים בקהילה). הציפיה היא לתת מענה מלא ככל שניתן במסגרת המרפאה. כל בדיקת דם, הדמיה, ייעוץ, עולים כסף! והמטופלים אינם ששים לבצעם. זו הסיבה גם שהם מעדיפים לדחות את הביקור אצל רופא המשפחה (רבים מהבעיות פה מתגלות מאוחר מדי, שלא לדבר על מעקב רפואי תקופתי ביוזמת המטופל). העבודה בחלק גדול מהמרפאות היא בצורת  GROUP PRACTICE מה שיוצר בעיית רצף טיפולי.
לגבי ייעוץ מומחים- במידה ומתקבלים, תורים של 4-6 ח'. אלא אם כן מוגדרים כדחופים תוך מתן הסבר מפורט. ייתכן אף מצב שההפניה הנשלחת למרפאות החוץ נדחיית והמטופל מופנה חזרה ל-GP בטוענה כי עליו לנהל את הבירור והטיפול בעצמו.

בהשוואה לשגרה בארץ, בהתחלה זה די מקומם ומקשה אך עם הזמן זה בהחלט משתקף ביחס אליך, בכלים העומדים לרשותך במרפאה מבחינת כח אדם ומשאבי זמן וכן בעניין הרב ובעשייה הקלינית.

אבל...קיימת גם מערכת ביטוחית פרטית. יקרה מאוד למטופלים ודי מקיפה. באמצעותה (למי שידו משגת ובמרפאה המאורית שלי אין רבים כאלו) התורים הם מיידיים כמעט לכל הליך רפואי/יועץ מומחה/ תרופה איכותיים שניתן להעלות על הדעת.

לתחושתי כמביט מהצד: ב-NZ היה רופא אך השתדל שלא לחלות!

לגבי השעה האדמיניסטרטיבית- עוברים על תוצאות בדיקות דם, ייעוצי מומחים, מכתבי שחרור ותוצאות רדיולוגיה (נקרא ומופיע כ- INBOX). כמו-כן יש חלונית TASK שמטרתה היא משימות שלך לעצמך, בקשות מחברי הצוות המרפאתי ומשימות שלך אליהם. לקח לי קצת זמן להבין שכשאני נתקל בתוצאה חריגה, זקוק להפנות מטופל , לשנות מינון וכיוצ"ב- אני עושה FORWARD לאחיות בצירוף הוראה ופירוט ההחלטה הקלינית ומקבל אישור ביצוע  עד רמת השיחה עם המטופל אחרי יום-יומיים. זה גם פועל ההיפך לגבי הליך קבלת החלטות קליניות ויש לי כ 4-5 משימות מהצוותים השונים מדי יום. אבל הכל ברמת להחליט ולהעביר לביצוע.

באשר לסביבת העבודה, יש ישיבות צוות שבועיות רב תחומיות- עוברים על מקרים ומנתחים מכל ההיבטים. יש ראייה רחבה ומעמיקה על הפסיכו-סוציו. יש השתלמויות. יש הפסקת ארוחת צהריים משותפת (עדיין מתקשה לסיים בזמן ולהגיע אליה). עד עתה מקפידים להגיע אלי מדי יומיים שלושה נציגי ההנהלה ולשאול לשלומי, צריך משהו? (רציתי U2D על המחשב ותוך שעתיים היה במחיר מנוי שנתי של 400 דולר, מחטים לדיקור, חבישות קינזיו, דרמטוסקופ). באחד הימים שאלתי אם יצטרכו עוד רופא בקרוב (חבר קרוב ביקש שאברר) ומייד נשאלתי אם עמוס לי מדי ואם אצטרך עוד הפסקות?

מקצועית, הרופאים מחוייבים לצבור נקודות השתלמות ולהתעדכן מדי שנה על מנת שרשיונם יוארך. יש לכל רופא תוכנית התפתחות אישית ומפגשים בנידון במהלכם חושבים שנים קדימה ומפתחים תתי תחומים (אישית- קורס קינזיו-טייפינג באוקלנד וזכיתי למימון של הכשרה בתחום העור שאתחיל בקרוב).

כמסורת הקיווים מנצלים כל הזדמנות לחגוג ולשמוח. העבודה מלאה בהרמות כוסית, בדיחות ואווירה נעימה. אנחנו חוזרים מהעבודה מאוד לא מותשים, יש כח למשפחה ולחיים שלצד העבודה. עבודת הצוות היא גולת הכותרת של השגרה היומיומית כרופא כאן!!

**10.2015 : כשנה אחרי, שתי נקודות נוספות: 
א. התחלתי לייצר קשר טיפולי טוב עם המטופלים. ציפיתי לזה מאוד. כיום אני מכיר את מרבית המטופלים במרפאה באופן אישי וחש את אותו סיפוק מוכר וגדול מטיפול כוללני במשפחה ופרטני בכל אחד מחבריה. התקשורת מול המטופלים מלאה בהערכה ובכבוד הדדי. המטופלים מנומסים והשיחה איתם היא בגובה העיניים כשלמדתי לנצל את האנגלית העילגת שלי על מנת לשבור את הקרח במפגשים הראשוניים.
ב. ההתמחות וההכשרה המקצועית במחלקה לרפואת משפחה בחיפה הנה בסטנדרטים הגבוהים ביותר. בהשוואה לרמת הרפואה הקיווית המקומית ובהתרשמות ממפגש עם רופאים צעירים ווותיקים, זוגתי ואני חשים שזכינו לקבל בסיס רחב ואיכותי שמשמש אותנו יום ביומו בהתמודדות המאוד עצמאית אל מול המטופלים על שלל בעיותיהם.
בנוסף, קיימת גם תחושה שסביבת העבודה פה מאפשרת ליישם מיומנויות רבות יותר אותן לימדו אותנו.
תודה ענקית!!

באשר לעבודה היומיומית, אין לי הרבה מה להוסיף על הכתוב מעלה. לא קיימת התפכחות- יש סוג של שגרת עבודה מאוד נעימה. לחץ העבודה והאחריות מעט עלו אך אינם מזכירים את אלו שבישראל.
בימים אלו מיועד לפתוח בשותפות עם הרופא "החונך" שלי ופיזיותרפיסט מרפאה מוסקולוסקלטלית עצמאית, ובמקביל ממשיך להתפתח בתחום העור כ-BABY השני שלי (סוג של "פקיד שומה").